רש"י על יומא ל׳ א:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור יומא ל׳ א:ד׳
4 תָּנוּ רַבָּנַן הֲלָכָה בִּסְעוּדָה: אָדָם יוֹצֵא לְהַשְׁתִּין מַיִם — נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְנִכְנָס. דִּיבֵּר עִם חֲבֵירוֹ וְהִפְלִיג — נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו וְנִכְנָס. וּכְשֶׁהוּא נוֹטֵל, לֹא יִטּוֹל מִבַּחוּץ וְיִכָּנֵס, מִפְּנֵי חֲשָׁד. אֶלָּא נִכְנָס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְנוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו, וּמַחֲזִיר הַטָּפִיחַ עַל הָאוֹרְחִין.
פירוש רש"י על יומא ל׳ א:ד׳
4 הלכה בסעודה - כלומר הלכה זו אמרו בהלכות סעודה:
5 אדם - שיצא מתוך הסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת אותה ששיפשף בה ניצוצות:
6 והפליג - שהה:
7 נוטל שתי ידיו - דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות:
8 לא יטול מבחוץ - שלא יאמרו עליו לא נטל:
9 ומחזיר הטפיח על האורחין - ה"ג לה בתוספתא פ"ד דברכות טפיח פך שיוצקין ממנו מים על הידים מחזירו על האורחים המסובין והשמש מחזירו עליהן ואומר יש בכם הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שהכניס את ידיו: